אציג לכם סיפור מקרה. את הסיפור שלי. איך הגעתי למקום בו אני נמצאת היום – רופאה כללית המשלבת טיפולים ברפואה משלימה (פרחי באך, רפלקסולוגיה ורייקי), מלמדת אנטומיה ופיזיולוגיה לתלמידי רפואה משלימה ומכהנת כרופאה מייעצת-מאבחנת במרפאה לרפואה משלימה של קופ"ח הכללית. איך הפסקתי להיות ספקנית ואיך חדלתי לפחד מהלא-נודע…
כבר בגיל 16 חוויתי על בשרי – בלא שיהיה לכך הסבר הגיוני – את יעילותן של שיטות 'אלטרנטיביות' (דיקור, נטורופטיה והומאופטיה ) בטפלן בבעיות עיכול מהן סבלתי ושאובחנו כ'תסמונת המעי הרגיז'. התרופות שהוצעו לי על ידי מיטב הרופאים לא סייעו במיגור הסימפטומים, ואילו לאחר סדרת הטיפולים החלופית חלפו תלונותי כלא היו.
הלכתי ללמוד רפואה דווקא בבאר שבע, בגלל משפט שהופיע בחוברת לנרשמים – "אנחנו מאמינים שיש לטפל באדם הסובל ממחלה ולא במחלה עצמה". גישה חשיבתית מהפכנית שקסמה לי בגישה ההומאנית שהיא מייצגת. ואכן, במהלך שנות לימודי הכרתי את מעגל החיים של האדם הבריא, למדתי לזהות כוחות ומשאבים ולשים לב לרקע הסוציואקונומי של האדם ולהתחשב בהם בבואי לאבחן את מצבו של האדם. חונכתי להיות מודעת לרגשותיו של האדם החולה – ולהתייחס אליהם בהציעי לו טיפול. למדתי להקשיב ולשים לב לשפת הגוף של האדם שמולי ולקלוט מסרים בין המילים, וגם פגשתי מורים בעלי שיעור קומה, גישה אנושית למטופליהם ולתלמידיהם ויכולת אינטואיטיבית מופלאה – לה קראנו אז 'שיפוט קליני'.
אלא שבסיום לימודי – לפני 15 שנה – משהו השתנה בי. למדתי להיות צינית, העדפתי פתרונות מהירים לעומת תהליכי החלמה ארוכים, וסונוורתי מההרגשה שאני יודעת הכל – בידי היכולת להציל חיים ולרפא חולים. תורנויות לילה בנט"נ ובמיון הכירורגי רק העצימו תחושות אלה והרגשתי שאני אכן מגשימה את ייעודי – לסייע לחולה להפוך לבריא. החלטתי להתמחות בגינקולוגיה.
שנה של התמחות – שבסיומה רשמתי לזכותי אינספור פרוצדורות מוצלחות בחדר לידה ועשרות ניתוחים בהם השתתפתי ואף ביצעתי בעצמי. אלא שתחושת הסיפוק שמילאה אותי דהתה מול התחושה הלא נעימה שאני רושמת לחולות תרופות אנטי-פטרייתיות שיקלו באופן זמני על הסבל (כל אשה יודעת…) או מול חולות שהגיעו למרפאה לבירור כאבי בטן בלתי מוסברים, ועזבו עם מכתב הפניה לרופא מטפל להמשך בירור "בהיעדר בעיה גינקולוגית חריפה". תחושת חוסר אונים התחילה להשתלט עלי. קלטתי פתאום ש…לא לזה התכוונתי…
כן. הרפואה המערבית – זאת שבילינו שעות, ימים ושנים כדי להפנים את כל המידע שהצטבר בחסותה, מנסים לפענח את סוד החיים כדי לגלות שבעצם אנחנו מבינים מצוין מה קורה בעת מחלה, אבל בטח לא למה היא מופיעה באדם מסויים. וכשלא מצליחים למצוא גורם – קשה למצוא תרופה. וידינו כבולות. הוודאות וההסברים ההגיוניים מול המיקרוסקופ האלקטרוני והמודלים הביוכימיים התחלפו פתאום באי-ודאות ותחושת חוסר אונים כשמדובר באדם שלם, רב-מערכתי, בעל מחשבות, רגשות, הרגלים, שאיפות ופחדים. תהליכי המחלה שהיו כה ברורים בסקירת איבר חולה בצנצנת פורמאלין הופכים תמוהים, 'אידיופטיים' או 'פונקציונאליים' כשמדובר באדם השלם. והצורך להבין בדיוק מה קורה בכל תא בגוף כמעט וגרם לי לשכוח את המכלול – את האדם הסובל.
החלטתי לחפש דרכים אחרות להסביר את סוד הבריאות והחולי. למדתי לכבד הסברים בלתי-קונבנציונאליים לתהליכים המתרחשים בגופו ובנפשו של האדם. לא חיפשתי הגיון או הוכחות. ניסיתי לחוש ולקלוט מידע ולבחון אותו לאור 'תחושות הבטן' שלי. בדקתי את המידע והתיאוריות החדשות מול הידע ה'מערבי' שלי – ולהפתעתי גיליתי שניתן לעשות אינטגרציה של המידע – המוסיפה ליכולת שלנו להבין את התהליכים התקינים והחולניים בגופנו.
הרפואה המערבית מתייחסת לאדם כאל אוסף מערכות המאורגנות יחדיו. לכל מערכת תפקיד שונה במערך הכולל. אשה הסובלת, למשל, משלשולים, דליות ורידיות והפרשות וגינליות תופנה אל שלושה רופאים שונים שיטפלו כל אחד באיברים שבתחומו (קצת מזכיר מוסך, לא?), בעוד שעל פי הרפואה ההודית יהיו שלושתם שייכים למדור משותף (' צ'אקרה ') ולכן הטיפול – שילוב של תזונה, עיסוי ושמנים – יתייחס לאיזון אנרגטי של צ'אקרת הבסיס וישיג הקלה או ריפוי.
אותה אשה, אם תגיע למטפל ברפואה סינית – תאובחן כסובלת מהפרעה בתפקוד הטחול (אשר לו תפקידים רבים ושונים מהמקובל במערב). האבחנה תתבסס גם על מידע אובייקטיבי הנאסף מהסתכלות בלשון וחישת הדופק, והטיפול יכלול תזונה, צמחי מרפא, עיסוי ודיקור.
נשמע מוזר? – נכון. אבל כשהקשבתי לפילוסופיה הסינית ולהסברים שלה על מהות קיומנו, מצאתי תשובות לשאלות שהטרידו אותי בימי כסטודנטית וכרופאה אך מעולם לא הוסברו: למה מחלת כבד מתבטאת דווקא בעינים?? ולמה גרמיצין פוגעת דווקא בכליות ובאוזנים?? התיאוריות החדשות שפגשתי הבהירו קשרים ביו איברים שונים (למשל: כבד ועיניים, כליות ואוזניים, ריאות ועור), בדרך שהצליחה להסביר טוב יותר את הפעולה המשולבת של המכלול הרב-מערכתי בגוף, ואף להצביע על קשר בין רגשות שליליים לבין תסמונות גופניות. ולמרות שחיפשתי, לא מצאתי סתירה בין הידע החדש שרכשתי לבין המידע הישן והמדעי אותו היכרתי, ולכן הסכמתי לשמוע.
הקשבתי לתיאוריות חדשות – שהצליחו להסביר את התפקוד התקין של הגוף וכן את התפקוד הלקוי, ואפילו יכלו להציע דרכים למניעת מחלות ולטפול בהן תוך השגת איזון אנרגטי שהתבטא בתחושה כללית טובה יותר של המטופל. השיטות השונות שהיכרתי מאירות – כל אחת בדרכה – פיסה אחרת מן התצריף הכולל המנסה להסביר את סודות הבריאה. כל אחת מהן שואפת להגיע לאיזון בכל הרבדים של קיומנו : גוף – נפש (רגש) – מוח – רוח. וכולן שואפות לחזק ולאזן את האדם כך שייטיב להחלים ממחלתו. לדוגמא: תמציות פרחי באך, שהוגדרו ע"י ד"ר אדוארד באך – רופא והומאופט- נועדו לאזן את מצב הרוח של המטופל ובכך לחזק את כוחות הריפוי הטבעיים שלו ולהקל עליו להחלים ולהרגיש טוב יותר.
גיליתי בעולם החשיבה ההוליסטית את חשיבותו של כוח הריפוי. מה שבמערב נוהגים לכנות 'מערכת החיסון'. תמיד ידענו ש"הצחוק יפה לבריאות" וש"כשהנפש סובלת – הגוף כואב". היום יש כבר הוכחות על השפעתם של רגשות (בעיקר שליליים) על מערכת החיסון ועל מערכת העצבים ("פסיכונוירואימונולוגיה", PNI). השיטות השונות ברפואה המשלימה משכילות להבין את דרכי ההשפעה של רגשותינו על גופנו. הרפואה ההוליסטית הצליחה למצוא דרכים לחיזוק מערכות הגוף, לאיזון פעילות המערכות בגוף ולשיפור איכות החיים של המטופל, כדי לקרבו למצב של 'בריאות' ולא רק להרחיקו מחולי. [מספרים שבסין העתיקה היו הרופאים משתכרים על-פי המטופלים הבריאים שבאחריותם ולא על-פי החולים שבדקו..]
מובן שאין זו חלופה לרפואה המערבית. ענף זה של המדע התפתח משך מאות שנים ויודע לטפל מצויין במצבי חירום, במחלות קשות, במצבים אקוטיים ובטראומות. אלא שדווקא במקרים הבאנאליים לא תמיד מצליחה הרפואה הקונבנציונלית למצוא פתרון. כך למשל במקרה של דלקות אוזניים חוזרות אצל ילדים – מצליחה ההומאופטיה לחזק את מערכת החיסון ולמנוע הישנות המחלה. ובאירוע של שיתוק בעצב הפציאלי – מצליחה האקופנקטורה (דיקור) להחזיר אותו לתפקוד תקין. ולסובל מתסמונת המעי הרגיז ניתן לעזור בעזרת תזונה, צמחי מרפא, טיפול במגע, דיקור, הומאופטיה או ביופידבק. במהלך שנות עיסוקי בתחום הרפואה המשלימה הייתי עדה לאינספור מקרים של הצלחות טיפוליות של שיטות שונות באנשים רבים שסבלו ממחלות ותחלואים שונים ומשונים. כיום מצטברים יותר ויותר מחקרים שאף הצליחו להוכיח זאת בדרך מדעית-מחקרית מקובלת.
מעשה קסמים? ממש לא. מאחורי כל שיטה – מהשיטות הגדולות והמקובלות – ניצבת תיאוריה שלמה הנתמכת במאות או אלפי שנים של עדויות ותצפיות. כדאי לנו להיעזר ברפואה המשלימה, הן במקרים של סימפטומים או מחלות אשר להם לא נמצא טיפול מערבי מספק, והן במצבים כרוניים –אז ניתן להיעזר בטיפול בשיטות משלימות – תזונה, צמחי מרפא, שיטות טיפול במגע, דיקור, כירופרקטיקה – ולשלבן עם הטיפולים הקונבנציונאליים, או להציען לחולה כאשר אפסה ידה של הפרמקולוגיה המודרנית מלהושיע.
הטיפולים ברפואה משלימה שונים במהותם מהמקובלים במערב: משך הטיפול ארוך יותר, נעשה נסיון למצוא מכנה משותף לכל תחלואי החולה (בעקבות תשאול מקיף) ולבחור טיפול ממוקד לבעיה הראשונית שלו, וכן קיימת התייחסות לאורח חייו והרגליו של המטופל, למצוקותיו ורגשותיו של החולה ולדפוסי החשיבה שעלולים היו להוביל להופעת מחלתו. כל אלה מאפשרים בחינת רבדים נוספים באישיותו של החולה ובתמונת המחלה הייחודית לו. הטיפול מתאפיין בהקשבה, מגע ומתן תשומת-לב רבה למטופל (או מה שמכונה: T.L.C ). אין ספק שגם לאלה חלק נכבד בתהליך ההחלמה של החולה – והרי אלו עקרונות שנלמדים גם בבית-ספרנו כחלק מ 'רוח באר-שבע'!…
כל תלמיד הלומד רפואה משלימה לומד אנטומיה, פיזולוגיה ופתולוגיה מערבית. מי ייתן ובעתיד יילמדו מקצועות הרפואה המשלימה בפקולטה למדעי הבריאות – ולא אופתע אם באר שבע תהיה החלוצה גם בתחום הזה..
פורסם ב "דבשת" – עיתון אגודת הסטודנטים לרפואה בנגב. גליון מס 63 יוני 2003